לפני שאכתוב על הפרשה, אני רוצה לתת לכם קצת מידע על שני השחקנים הגדולים האלה (למרות שאחד מאוד "קטן" באופי):
שאקיל א'וניל: שאקיל נולד בשישה למרץ 1972. הוא נולד בארצות הברית, אבל
עבר לגרמניה, שם חיי את רוב ילדותו. הוא נבחר בדראפט 1992 על ידי אורלנדו
מג'יק, איתם הגיע לגמר הNBA ב-1993, אבל הפסיד ליוסטון רוקטס. ב-1996 הוא
עבר ללוס אנג'לס לייקרס (עליה נדבר עוד הרבה בהמשך), וכעבור חצי עונה
"מיסטר אגו" הגיע, והשניים עשו שינוי גדול בקבוצה. ב-2004 שאקיל עזב את
הלייקרס בעקבות הפרשה שעליה ארחיב בהמשך למיאמי היט, אותה הוביל (ועדיין
מוביל) השחקן האהוב עליי ביותר, דווין וויד. ב-2006 שאקיל זכה עם
ההיט באליפות הNBA. השנה הוא עזב את מיאמי אחרי שנשלח לפיניקס סאנס בטרייד
בעד שון מריון המצויין ומרקוס בנקס. היום, בגיל 36, הוא כבר לא נחשב למה
שהוא היה פעם והעונה הוא תורם רק 13.4 נקודות למשחק.
שאק, הענק של הכדורסל.
קובי בראיינט: מיסטר אגו נולד ב-23 באוגוסט 1978. אבא שלו, ג'ו
בראיינט, שיחק בפילדלפיה 76, אבל לא היה שחקן כל כך גדול. הוא נבחר בדראפט
1996 על ידי שארלוט הורנטס (שהיום היא ניו אורלינס הורנטס), והפך לשחקן
הצעיר ביותר (עד הגעתו של לברון ג'יימס לליגה) שהגיע לNBA. אחרי חצי עונה
בערך, קובי עבר בטרייד ללייקרס. לאחר הפרשה, שאקיל עזב את הלייקרס, וקובי
נשאר לבד, כאשר שנה אחר שנה הוא משיג ממוצעי נקודות מדהימים. העונה, הגעתו
של פאו גאסול הספרדי מממפיס גריזליס והשתפרותו של לאמאר אודום (שהיה חלק
מהטרייד ששלח את שאקיל למיאמי), הביאה את הלייקרס ואת קובי לגמר הNBA לאחר 3 שנים של שפל. קובי הפך השנה להיות השחקן הצעיר
ביותר שקולע 20,000 בקריירה שלו. למרות ההצלחות הבלתי רגילות שלו כשחקן,
הוא זכה בפרס הMVP של העונה הסדירה רק העונה (ועל הסיבות לכך אספר בהמשך).
קובי, שם פס על כולם.
הפרשה: הכל התחיל ביולי 1996. שאקיל, שלא הצליח לזכות באליפות עם
קבוצתו הקודמת, אורלנדו מג'יק, עבר ללייקרס כדי להגדיל את הסיכויים שלו
לזכות באליפות. באותו חודש של אותה שנה, נבחר שחקן צעיר, בערך בן 18,
בדראפט הNBA, קובי בראיינט שמו. שאקיל המיך לזהור גם בלייקרס, אבל גם
שם, כמו באורלנדו, זה לא הספיק. לאחר חצי עונה בערך, קובי עבר ללייקרס
בטרייד בעד הסנטר ולאדה דיבאץ', אבל היה שחקן די אלמוני, עד שבמסגרת אירוע
האול סטאר, הוא נבחר להשתתף בתחרות הדאנקים, הוא זכה בה, והאלמוניות שלו
נעלמה לאט, לאט. בשנה השנייה שלו בליגה, קובי השתפר וקלע כמעט 10 נקודות
יותר מהממוצע של השנה הראשונה שלו ולאחר עונה, ב-1999, הוא השתפר בעוד 5
נקודות בערך ונבחר לשחק במשחק האול סטאר. בשנת 2000, לשאקיל כבר נמאס, הוא
חשב (ובצדק) שמגיעה לו אליפות, ובעזרת המאמן פיל ג'קסון, קובי שהשתפר
מעונה לעונה והנקודות של שאקיל (שזיכו אותו בתואר "מלך הסלים" של
הליגה והMVP של העונה הסדירה), הלייקרס זכו באליפות. קובי הפך
להיות סופרסטאר ויחד עם המגה-סטאר שאקיל, הלייקרס זכו בעוד שתיי אליפויות
רצופות, ב-2001 וב-2002, התוצאה בחישוב מהיר: 3 אליפויות רצופות! אבל אז,
קובי גילה את הצד האמיתי שלו, הוא הפך לאגואיסט, שחצן... הוא חשב רק על
עצמו ועל זה שהוא (לא שאקיל) זה שהביא את הלייקרס ל-3 אליפויות רצופות.
ב-2003, שאקיל שיכנע את הסופרסטארים הוותיקים, קארל מלון וגרי פייטון
(שניהם כבר פרשו), לבוא ללייקרס ולהשיג סיכוי (גדול) לזכות במשהו שהם
מעולם לא זכו בו, למרות רמתם (בגלל אחד בשם מייקל ג'ורדן שכל הזמן לקח מהם
את האליפויות), אליפות הNBA. שאקיל וקובי התחילו לריב מדי פעם, אבל
הם עדיין היו בלתי מנוצחים, מה עוד אתה יכול לבקש כשיש לך 4 סופרסטארים
(שניים מהם קצת זקנים) בחמישייה שלך? האליפות הרביעית ברציפות נראיתה
מובטחת יותר מתמיד: הלייקרס היו עם המאזן הכי טוב בNBA, אבל כל מה שהם
הצליחו להגיע אליו היה חצי גמר המערב לאחר 3 שנים רצופות של
אליפות. ואז, קצת לפני תחילת העונה שלאחר מכן, שאקיל וקובי התחילו לתעב
אחד את השני, קובי גם רב עם קארל מלון בעקבות דברים שמלון אמר על אשתו של
בראיינט. אבל שיא השיאים קרה לאחר מכן: קובי הואשם באונס ונשלח לחקירה,
אבל קובי, כמו קובי, היה חייב לשחק מלוכלך גם אם הוא מלוכלך גם ככה. הוא
אמר ששאקיל אונס בחורות ואחר כך משלם להם שלא יגידו שום דבר. ב-2004
הלייקרס שוב הגיעו לגמר, אבל הפסידו לדטרויט פיסטונס. בקיץ שלפני עונת
2005, קובי איים שאם שאקיל לא עף מהקבוצה, הוא עוזב ללוס אנג'לס קליפרס
(למי שלא יודע, ללוס אנג'לס יש שתי קבוצות, הלייקרס והקליפרס). הלייקרס,
שגם ככה התחילו להיות לא מרוצים משאקיל, העבירו אותו למיאמי, ואת כל שאר
השחקנים הטובים האחרים, לקבוצות אחרות. קובי קיבל את מה שהוא באמת רצה, לא
אליפות, אלא שליטה מוחלטת הקבוצה שבה הוא היה "רק שחקן משנה" (הוא חשב ככה
רק בגלל שהתקשורת התאספה סביבו קצת פחות משאקיל... חוץ מבמקרה האונס).
התוצאה: 0 אליפויות.
שאק וקובי, כבר לא.
הצד של שאקיל: לפני תחילת 2004, כשכל העסק התחיל להתפוצץ, שאקיל אמר
שקובי לא יכול להיות מנהיג, והוא צדק, ושהוא "דריבליסט", אחד שלא ימסור גם
אם "יכוונו לו אקדח לחזה" (מתוך אחד ממשפטיו של השחקן הגדול, צ'ארלס
בארקלי), וגם בזה הוא צדק. שאקיל גם היה אחראי לפיצוץ על עוד כל מיני דברים שאמר לקובי ועל קובי, שלא היו נכונים. בנוסף, השנה הוא גם נטש את מיאמי בשביל סיכוי לאליפות ושר "פרי סטייל" על קובי.
הצד של קובי: קובי הוא ללא ספק האשם העיקרי בפרשה.
הוא אנס, הוא רב עם שאקיל כל הזמן (בין היתר, הוא גם אמר עליו שהוא "סתם
שמן") וגם קצת עם קארל מלון, הוא איים על ההנהלה שהוא יעזוב לקליפרס,
ובעקבות זה, ההנהלה פירקה את הקבוצה והשאירה את קובי להנהיג את הקבוצה
לבדו, כמו שהוא רצה.
למה העסק התפרק (לדעתי): בגלל שהאופי של שניהם מאוד מאוד שונה. שאקיל
הוא בן אדם מאוד נחמד, הוא תורם לעניים, יש לו חוש הומור מאוד (וכשאני
כותב מאוד, אני מתכוון ל!!!מאוד!!!) מפותח. קובי הוא בן אדם אגואיסט,
שחצן, חושב רק על עצמו וכל בדיחה שיוצאת לו מהפה זה משהו בסגנון של "אוי,
לא ראיתי אותך, אני פשוט נעשה חולה מלראות שחקנים אפסים כמוך" או "או.קיי
מי מפסיד לי הערב?". השנה הוא ניסה לשנות תדמית, נראה אם ילך לו בהמשך.
נו, קובי, ממה אתה לא מרוצה עכשיו?
התוצאה מבחינת שאקיל: שאקיל אמנם רק יורד ויורד ברמה שלו בכל שנה
שעוברת, אבל הוא עדיין מנהיג, מה שקובי, מבחינתי לפחות, לא היה, וגם לא
יהיה, אף פעם. לאחר ששאקיל הגיע למיאמי, הוא הצליח להוביל אותה (יחד עם
דווין וויד) לגמר המזרח ולאחר שנה גם לאליפות הNBA הרביעית שלו והראשונה
של דווין. השנה הוא עבר לפיניקס, שם הוא כנראה יהיה עד סיום הקריירה
(הענקית) שלו. עוד משהו חשוב הוא ששאק הוא סנטר שמשפר שחקנים צעירים וטובים והופך אותם למעולים, בכל
הקבוצות שהוא היה בהן, מאורלנדו עד פיניקס, היה גארד מצטיין. באורלנדו זה
היה אנפרני "פני" הארדווי, בלייקרס זה היה קובי, במיאמי זה היה
דווין, אבל בפיניקס יש שינוי, בפיניקס הוא לא מצא גארד שהוא גם צעיר (סטיב נאש, מדברים עליך) או בעל כישרון יוצא דופן (ברבוסה, בל, אתם בבעיה), אז הוא הלך החליט לשפר את הפאוור פורוורד הצעיר והכשרוני של הסאנס, אמארה סטאדומייר.
הטרייד למיאמי לא עשה רע לשאקיל.
התוצאה מבחינת קובי: אפס אליפויות, גמר אחד, שלוש הופעות פלייאוף מתוך ארבע
עונות, כאשר גם בשתי העונות הקודמות, בהן הלייקרס הגיעה לפלייאוף, הם ירדו בסיבוב
הראשון על ידי פיניקס סאנס (כן, אותה קבוצה ניצחה אותם פעמייים ברציפות
באותו סיבוב), אבל למרות הכל, קובי שולט בליגה בכל מה שקשור לנקודות. ושלא
תחשבו, היה לו צוות מסייע די טוב בשנתיים האחרונות, לפחות יחסית למה שהיה לדווין העונה במיאמי. יש
לו את לאמאר אודום, את ג'ורדן פארמר הצעיר, דרק פישר הוותיק, פאו גאסול המצויין,
אנדרו ביינום, הילדון המבטיח, ועוד שחקנים, בינוניים אולי, אבל עדיין שווים
משהו (רמז, הוא בן של שחקן עבר גדול). ואני פשוט חייב לכתוב על הסיבה שבגללה הוא עוד לא זכה בMVP של העונה
הסדירה עד העונה: כי הוא לא מנהיג, שאקיל זכה בתואר הזה בשנת 2000 בגלל שהוא היה
מנהיג. למה סטיב נאש, שהוא שחקן הרבה פחות טוב מקובי, זכה בשני תארי MVP
ברציפות? בגלל שהוא מנהיג, ככה גם עם דרק נוביצקי, הMVP של העונה
שעברה. קובי הוא שחקן ענק, אני לא אומר שלא (למרות שאני לא סובל אותו),
אבל הוא פשוט לא מ-נ-ה-י-ג. השנה הלייקרס מאוד השתפרה, נכון, פאו גאסול
הגיע מממפיס, אבל זו לא הסיבה היחידה שהם השתפרו, קובי התחיל להיות פחות
דריבליסט, כשגאסול הגיע, קובי גילה שיש לו למי למסור (לא שלפני זה לא היה
לא, הוא פשוט לא שם לב). קובי מוסר קצת יותר+קולע קצת פחות+משפר את כושר
המנהיגות שלו=הלייקרס בגמר הNBA מול הבוסטון סלטיקס, דרך אגב, ראיתם כמה גרוע קובי תיפקד בגמר? יש כאילו שאומרים שזה בגלל ההגנה המעולה של הסלטיקס, והם צודקים, אבל זה לא רק זה, זה גם מה שכתבתי קודם: קובי לא מנהיג. מנהיג כמו ג'ורדן (אליו השוו את קובי), דווין וויד, דרון וויליאמס ואחרים, לוקחים אחריות ברגעים החשובים, וגם נוטים שלא לפספס.
דווין וקובי, שניים מארבעת ה"חניכים" של שאקיל.
התוצאה: שאקיל וקובי לא ממש חברים, אבל הם בהחלט לא במצב שהם היו בו
פעם. נכון שאם היית אומר להם לשחק באותה קבוצה הם לא היו מסכימים, אבל אין
להם בעיה לשחק אחד נגד השני בלי "לשחק מלוכלך" ולהראות שנאה על הפארקט.
כשהייתי בחו"ל השנה (מה-7 עד ה-28 בפבואר) וראיתי בטלוויזיה את
המשחק הראשון של שאקיל בפיניקס שבמקרה יצא מול קובי והלייקרס, הופתעתי
לראות אותם נותנים "כיף" אחד לשני ומתחבקים, אומנם לא באהבה הכי גדולה
שיש, אבל בלי שנאה בכלל. אני חושב שאם שאקיל לא היה בן אדם כזה
נחמד, שניהם בטח היו שונאים אחד את השני עד היום, אבל שאקיל בטח
דאג שהשנאה ביניהם תוריד קצת את מפלסיה. בקיצור, שאקיל הזקן ממשיך להיות מנהיג, אבל
שחקן חלש וקובי ממשיך להיות שחקן טוב, אבל לא מנהיג... מה עדיף? כשמדובר
בשני האנשים האלה, שהאופי שלהם שונה לגמרי, האחד ענק, מפחיד, אבל מצד
שני נחמד ומצחיק (שאקיל) והשני "קטן", נראה נחמד, אבל מצד שני אגואיסט
ושחצן. מה יקרה בעתיד? אני באמת לא יודע, שאקיל בטח יפרוש בקרוב וקובי
ינסה לתת עוד 6-7 שנים בליגה הטובה בעולם, אבל אני עדיין לא מגד עתידות,
אז אל תשאלו אותי.
האם שאק וקובי כבר מסתדרים?
השיר של שאקיל: שאקיל, כידוע, לא יודע רק לשחק כדורסל, אלא גם לשיר ראפ ויש לו כישרון משחק, (בסרטים, לא בכדורסל). לא מאמינים, פשוט תקנו את אחד האלבומים שלו או תראו את הסרט "איש הפלדה" (סרט די מטופש, אבל עדיין מוכיח ששאקיל יודע לשחק, זה פשוט שהתסריטאי היה גרוע).
בקיצור, שאק עלה יום אחד בתחילת יוני 2008 לבמה במועדון בניו יורק והתחיל לשיר "פרי סטייל ראפ" על קובי, כאשר הוא מוסיף אמירות כמו "קובי, אתה לא יכול בלעדי" (זה נשמע יותר טוב באנגלית) ו"מה הטעם של התחת שלי?" (גם באנגלית זה לא נשמע טוב).
מה הייתה התגובה של קובי לעניין? הנה התשובה: "אין לי זמן להתעסק עם זה, אני כרגע עסוק בגמר (בוא שיחק עם קבוצתו, הלייקרס, נגד הבוסטון סלטיקס)".
אני יודע שיש אנשים שלא יסכימו איתי, אבל נראה לי שקובי לא הגיב בצורה תוקפנית על השיר בגלל שינוי התדמית שהוא מנסה לבצע, אם הוא יצליח אני לא יודע, אבל יש לו בינתיים אחוזי הצלחה קטנים.
הפליטה של קובי: האמת שאחוזי ההצלחה היו יותר מ"קטנים" עד שקובי פלט במסיבת עיתונאים אחרי המשחק הרביעי בגמר השנה "נשתה קצת וויסקי, נשתכר, נירגע, נצא מהבאסה ואז נרגיש יותר טוב לאימונים מחר בבוקר", אחרי שהסלטיקס ניצחו את הלייקרס באולם הביתי שלהם לאחר שחזרו מהפיגור הגדול בהיסטוריה של גמר האן.בי.איי, 24 נקודות, וניצחו את המשחק 97-91. דרך אגב, שמעתי שכל מערכת הביוב בבית של קובי (בו נארך "ערב האלכוהול") נסתמה אחרי שכל שחקן בקבוצה (15 במספר) הקיא 10 ק"ג של קיא לתוך כל אסלה בבית של קובי (גם הן 15 במספר).